שי זכאי  נבחרה על ידי Google earth כאחת מתוך עשרים אמנים המשפיעים ביותר על הסביבה בעולם, בכל הזמנים,  היחידה מהמזרח התיכון!, עבור הפרויקט שלה  "נחל בטון" . 

נכון לעכשיו, הם שמו "סיכה" במקום בו ביצעה שי את תהליך השיקום של הנחל.

 

על מנת לצפות בעבודתה של שי בGoogle Earth יש להוריד את התוכנה מהאתר של גוגל.

 

מיפוי מקורות הזיהום, הליכות מודרכות בנחל, בניית צוות בינתחומי לניטור רב תחומי, מעקב האם הנחל יכול לשקם את עצמו.

התחלת תהליך התבוננות בפרטים הקטנים באמצעות הצילום

מפגשים עם בעלי המחצבה ומנהלי מפעל הבטון

הצגת הצילומים כמתווכים בין הנחל לצוות השיקום, לבעלי המחצבה, למימסד.

עבודה חברתית עם רתכים תורכים, מושבניקים מהאזור, פלסטינאים (טרום האינתיפאדה ), נהגי מערבלי הבטון, ועובדים זרים.

שיחות עם נהגי המשאיות העוברים בסמוך לנחל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1. שדירת דגלי הבטון-  לאורך כק"מ, כחיץ בין כביש הגישה למחצבה לבין הנחל, מוצבים כמאה דגלים מבטון על מוטות ברזל בגובה 3 מטרים כ"א, ומונחים תוך כחמישים בסיסים מבטון, בצורת פאלטה של צייר. הדגלים ברובם פונים אל הנחל . במבט מהצד הם עשויים להראות כדגים פעורי פה.

 

הדגלים נוצקו משאריות של יציקות ענק של גשרי בטון, ונמשכו כשנה. רבים מעובדי המחצבה השתתפו בהכנתם. השיחות שנוצרו במהלך העבודה על הדגלים, בין האמנית והעובדים, הניחו בסיס להעלאת סף המודעות של עובדי המחצבה, מפעל הבטון, ואורחיהם לבעיות סביבתיות באזור. תוך כדי עבודה על הדגלים, נאספו גם עשרות שקי אשפה מצידי הכביש.

 

ב"קונצרט למערבלי בטון", שהתקיים ב- 13.12.2001 , קראה האמנית לנהגים לשפוך את שאריות הבטון על הפאלטות החלקות. הפאלטה-  צורה המייצגת את חומר הגלם שממנו מתחיל האמן את יצירתו, מופיעה כאן כמטפורה ל"גן הגדול", והשפיכות האקראיות - מאזכרות את הקלקול שאנו גורמים לו מידי יום.

 

דגלי הבטון ממוקמים במרחקים של כ- 15 מטרים האחד מהשני, במקומות בהם זיהתה האמנית שפיכות חוזרות של בטון מכיוון הכביש אל הנחל. היצירה מהווה גם מכשול פיסי, כדוגמת הבולדרים המונחים לאורך הכביש, המקשה על הנהגים לשפוך שאריות לנחל.

...

 

 

 

 

 

add text...

"נחל בטון 1999-2002"  שי זכאי

 

".. הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, נייחים, לא מוחשיים, שלא נגעו בהם ושכמעט אי אפשר לגעת בהם, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים; מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא, מקורות.

 

..לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות, או כמה סימנים.."

                                                                                                           ז'ורז' פרק, פאריז, 1973-74 *

 

 

בחיפושי אחר ביטויים מהשפה הויזואלית אשר יקרבו מחדש בין אדם וסביבה, יצרתי תכנית שיקום, העובדת בו זמנית במישור הפיסי - ניקוי הנחל, ובמישור החברתי והרוחני - ריפוי האדם מאדישותו הסביבתית.

 

עובדי המחצבה - רתכים, בוני גשרי בטון, נהגי מערבלי הבטון, עובדים זרים, בדואים, מושבניקים, פלשתינאים ובעלי המפעל והמחצבה, לקחו חלק ביצירה האמנותית, במודע או שלא במודע. הפיכתם ל"אמנים לרגע" מאפשרת, לשיטתי , להכניס לסדר היום נושאים שמעולם לא התעסקו בהם, ומתוך כך, לגרום להלך רוח אחר, המוביל לרוב להעלאת סף מודעות.

 

תהליך השיקום כלל התייחסות לוקאלית לבעיה  גלובלית - חוסר מודעות לבעיות סביבתיות, וזיהום מתמשך של נחלים בישראל ובעולם. תכנית השיקום לא שאפה אפריורית להחזיר טבע לקדמותו, אלא להתבונן במפגע, לפתור את הבעיה האקולוגית באמצעות האמנות ולהשאיר סימנים מהמפגע לקהל הרחב, על מנת שימשיך לחקור וגם לקחת אחריות.

 

אופן העבודה - מסעות מצולמים בנחל תוך התמקדות במוקדי הזיהום, בניית צוות בינתחומי שילווה את השיקום מאספקטים שונים ( אקולוג, בוטנאי, הידרולוג, מהנדס סביבתי, אמן, פילוסוף, חוקר אמנות, אנשי המשרד לאיכות הסביבה, אנשי תנועות ירוקות ) , שיחות עם נהגי מערבלי הבטון, המטעינים, הסדרנים,  ועובדי המפעל, תוך כדי בניית יצירת אמנות מתמשכת, הנובעת מהבעיה הסביבתית ומוצעת כחלק מתוך תהליך השיקום, שהות והתבוננות בחיי היום יום במפעל ובמחצבה, חקר הסיבות למחלה ( שפיכת שאריות בטון בצדי דרכים, זיהום הנחל ) .

 

התוואי שלי היה - הזדהות ושיתוף פעולה, במקום איומים בקנסות ומשפטים

( הדרך היחידה הקיימת בפועל ), מתן חשיבות זהה, ל"שיקום" האדם, הנחל, הצמחים, הזוחלים, הדומם שבנחל, בגישה אקוצנטרית, ואקופמיניסטית, ועבודה פיסית - איסוף אשפה , חציבה, שיוף, מדידות, צילום.

 

אמן אקולוגי משול בעיני לרופא אלטרנטיבי - אשר לעולם לא יציע כדור נגד כאב ראש, אלא  יבחן את הגוף בכללותו, לשופט- אשר עשוי לשלוח  עבריין לתכנית שיקום במקום לכלא, לפילוסוף אשר יחקור תמיד עשרות גרסאות לפני שימצא את התובנה המיוחדת, ל"טבע נשגב" היוצר לעיתים במתבונן, תובנות ותחושות קסומות אשר אינן מפוענחות עד סופן ושבבואנו לשרוק קריאות התפעלות , אנו חשים קרבה למקום, והוא הופך לחשוב ויקר עד כדי כך, שנרצה לשמר אותו.

 

הנחל המשוקם, ועבודות האמנות שסביבו, מזמינים את המטייל לחוות טבע וטבע פגוע ששוקם. זהו הבדל מהותי מ"סתם" טיול שבת בטבע. החוויה הזאת תעלה את מודעות המטייל, אולי תנחיל אצלו רגש אחריות פנימי כלפי הנחל, שהוא יוכל להשליך גם על מפגע אחר הקרוב לסביבת מגוריו. בראייה רחבה יותר, יכול הפרוייקט "נחל בטון" לשמש כמודל לשיקום נחלים נוספים בשיתוף פעולה בינתחומי - אמנים, מדענים, מפעלי תעשייה, ואף להעלות מחדש שאלות לגבי תפקיד האמן בחברה הישראלית.

 

העבודה שנעשתה בנחל הזה, מופנית כלפי ציבור האמנים, להכניס ליצירותיהם הבאות, חשיבה סביבתית, למדענים- לשתף אמנים בפרוייקטים אקולוגיים סביבתיים,  לאנשי תעשייה - לכלול בצוותיהם את "אמן הבית" ולאפשר "מבט אחר" על תהליכים יום יומיים במפעל, לתושבי האזור - לקחת אחריות על שמירת הטבע בסביבת מגוריהם, למקבלי ההחלטות - לעודד וליזום צוותים בינתחומיים, ממדעי הרוח, הסביבה, הטבע והמשפט, בפרוייקטים סביבתיים ולאפשר להם תקציבים נאותים.

 

* ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל.

 

 

 

שי זכאי, צלמת אמנית אקולוגית,

MA אמנות ומדיניות סביבתית

מנכ"ל ומייסדת פורום ישראלי לאמנות אקולוגית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

add text...

רב שיח - אמן, מדען, אזרח, ממסד

 

מתן וילנאי, שר המדע התרבות והספורט 

 

היחסים של האמן עם העולם, עם המציאות והסביבה הם תמיד יחסים של דחייה ומשיכה. האמן מסרב לקבל את העולם כמו שהוא. יצירתו איננה אלא ניסיון לברוא עולם אלטרנטיבי – אל מול המציאות הקיימת. "אין לשפוט את אלוהים לפי איך שנראה כדור הארץ" - אמר פעם ואן גוך - "העולם הזה הוא עבודה ניסיונית שלא עלתה יפה". האמן מנסה להביא תיקון לעבודה הזאת, שלא עלתה יפה – אך כמעט תמיד הדבר נעשה בתוך חדר העבודה.

 

בעמק האלה, במקום שבו דוד הלך לקרב, שנראה אבוד מראש, מול גוליית – וניצח אותו בכוח האמונה –יצאה שי זכאי להתמודדות, שנראתה אף היא חסרת סיכוי, מול ההרגל, האטימות וחוסר האכפתיות – והביאה ישועה לנחל עציונה. לא הייתה זו רק פעולת טיהור של נחל – אלא מעשה יצירתי מורכב, תהליך חברתי ולא רק אקולוגי, של העלאת המודעות הסביבתית של מי שזיהמו בעבר את הנחל – ונטלו חלק פעיל בשיקומו. שי מילאה כאן את תפקיד האמן, אשר על פי אמונתה הוא "פועל חברתי", זרז של מודעות ומעורבות – ומרפא חברתי של חברה המזהמת את עולמה.

 

פרוייקט נחל בטון מוכיח את יכולתה של האמנות האקולוגית לשנות דברים בחברה הישראלית. אני קורא מכאן לידידיי, אמני ישראל, ללכת בעקבות שי ולהקדיש מזמנם לנושאים הסביבתיים, ולהשפיע בדרכם הייחודית על מודעותה של החברה בישראל לבעיות האקולוגיות. אבל כדי שקריאה זו תהיה יעילה, צריכה להיות גם פתיחות מצד גורמי התכנון לשתף אמנים בצוותי התכנון, השימור והשיקום – ונכונות להיעזר ביצירתיות שלהם ובראייתם החברתית הרחבה, בתוכניות שיש להן השפעה על החברה כולה.

 

מבחינתי, הדבר המבטיח ביותר שקרה בנחל בטון הוא פתיחתו של רב שיח - אמן - מדען - אזרח ממסד לשם פעולה משותפת למען הסביבה. שיתוף פעולה בין אמנים למדענים - שתי אוכלוסיות איכותיות שזכיתי להכירן מקרוב מאז שאני מכהן כשר המדע והתרבות – פשוט מתבקש. מדובר בשני ציבורים החדורים שניהם תחושת אחריות חברתית - והעוסקים שניהם בשינוי העולם והחברה. ביחד, השינוי שיחוללו יהיה משמעותי הרבה יותר.

פרוייקט נחל בטון אסור שיישאר יחיד מסוגו. יש למצוא את המשאבים הדרושים לפרויקטים אמנותיים נוספים למען הסביבה, תוך ניצול הניסיון שצבר הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית, בראשותה של שי.

 

תודה לשי ולכל שותפיה הרבים למעשה היצירה הנפלא הזה - ולהתראות בפרוייקט הבא.

 

 

מתן.

 פרוייקט "נחל בטון" כמודל

צחי הנגבי, השר לאיכות הסביבה

 שיקום הנחלים בישראל והפיכתם לאתרים מרכזיים לבילוי ולניצול שעות הפנאי מהווה תרומה חשובה לשיפור איכות הסביבה בישראל.

פרוייקט "נחל בטון" הוא מודל ראשוני, ניסיוני וייחודי לתכנון, שיקום ושימור של סביבה פגועה בשיתוף פעולה בין מי שגרמו לזיהומה ובין מי שאמונים על שיקומה.

כמודל לשיתוף פעולה בין תעשייה לאמנות ובין אמנים ומדענים למען איכות הסביבה הוא פרויקט חשוב ומבורך. נחל משוקם הוא נחל אשר גם סביבתו שמורה ומטופחת. אני מקווה שפרויקט זה יהווה מודל ראוי ואפשרי לשיקומם של נחלים רבים נוספים בישראל, אשר חלק הארי שלהם פגועים ומזוהמים ומחייבים שיקום. בשיקומם תהיה לא רק תרומה אקולוגית חשובה ביותר אלא גם הרחבתם, העשרתם וגיוונם של מקומות הבילוי הפוטנציאליים עבור המוני בית ישראל.

מייסדת עמותת הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית, האמנית שי זכאי, השוקדת על פרוייקט "נחל בטון" מזה שנתיים וחצי, ראויה לכל הוקרה ושבח על היוזמה והמרץ הבלתי נדלים שלה בגיוס גופים שונים וברתימתם לפרויקט. אני מקווה שבקרוב יאושר שינוי שמו של נחל עצמונה המשוקם ל"נחל בטון" – כראוי למהותו וכהוקרה ליוזמת הפרויקט ולרוח החיה בו.

בפרויקט זה חברו בעלי מקצועות שונים, אשר סביר להניח שלעולם לא היו נפגשים אלמלא חבירתם ב"נחל בטון": נהגיהם של מערבלי בטון עם אוצרי מוזיאונים; רתכים עם נגנים; עובדי מחצבה עם בעלי גלריות – וכל אלה עם נציגיהם הבכירים ביותר של המשרד לאיכות הסביבה והמשרד לתרבות, מדע וספורט.

פרויקט זה הוא מבחן ראשוני אמיתי ליכולתם של אמנים ליזום ולהוביל תהליכים אקולוגיים חשובים. המשרד לאיכות הסביבה ברשותי יהיה שותף מרכזי - הן ביוזמה, הן בעידוד והן בתקצוב פרויקטים נוספים שיתרמו לשיפור חזות הנוף ובכך גם ישביחו את איכות הסביבה.

אני מקווה ומאחל לכולנו, ששיתוף פעולה הדוק ופורה בין ממלאי תפקידים מתחומים שונים, יהווה מודל לעשייה מבורכת נוספת בנושאים נוספים של איכות הסביבה.

 

שי זכאי – פועלת נקיון, פועלת אמנות  

רותי דירקטור, מבקרת אמנות.

 

פעם הדברים היו פשוטים. אם היית אמן, היית יוצא לנוף ומצייר הרים, שדות, עצים, ים. היום הכל  הרבה יותר מורכב – להיות אמן זה לא בהכרח לקחת כן ציור וצבעים ולצייר בחוץ, וגם הנוף הוא לא מה שהיה. מה שלא זוהם והושחת, הוא בודאי נגוע, מעובד, מטופח, מבוית או מהונדס באופן כלשהו. בעידן של קץ התמימות, כשאמנית כמו שי זכאי מגייסת את כוחות היצירה שלה לעיסוק בנוף, היא לוקחת בחשבון היסטוריה של ציורי נוף ואמנות אדמה, מנתבת את פעילותה בין מפעלים, ארגונים, כוחות משק ושוק, משתמשת בנוכחותה החריגה כאשה בתוך עולם של גברים, וכל זה כדי לשאול בסוף, כאילו בשיא התמימות והנחמדות, ולמעשה בעקשנות שאינה מרפה: האם ניקית נחל היום?

 

לנקות נחלים?  מתי בכלל ראינו נחל לאחרונה? שי זכאי מנקה נחלים, והיא עושה את זה במסגרת אמנות אקולוגית, מושג כללי מאוד שמכיל תחת הגדרתו מגוון רחב של פעילויות, מוטיבציות  ואנשים. מתי בן אדם שמתעסק בבעיות של זיהום סביבה הוא אמן, מתי הוא מדען, ומתי הוא פעיל בשמירה על איכות הסביבה? שי זכאי באה מאמנות, חושבת אמנות, וגם אם העשייה שלה עשויה להיראות מבחוץ כפעילות של אקטיביסטית ירוקה, הפעילות שלה – כולל החלקים הפרוזאיים ביותר של  משא ומתן עם פועלים ועם בעלי מפעלים, גיוס כספים והפקת אירועים – היא פעילות אמנותית.

 

אב טיפוס מתבקש בקשר לסוג הפעילות שלה הוא, למשל, אמן כמו כריסטו, מי שמזה עשורים עוטף בניינים, גשרים, איים וחופי ים. ההפקה הטכנית של  אירועי ענק סביבתיים היא חלק בלתי נפרד מהעשייה האמנותית שלו, ומבחינתו, כשהוא עבר ב- 1972 מחווה לחווה בקליפורניה ודבר עם חוואים (לצורך העניין, אנשים שרחוקים מרחק עצום מאמנות עכשווית ומושגיה) ובקש מהם רשות להעביר גדר של בד בשטחי אדמתם כדי לממש את הפנטזיה שלו על "גדר רצה", זו הייתה חלק מהפעולה שלו כאמן. בשנתיים האחרונות ניהלה שי זכאי אינספור שיחות – עם פועלים, בעלי מפעלים, נציגי הרשות המקומית, מדענים, אקולוגים, אנשי משרד הפנים – כחלק מפעילותה למען נקיון הנחל, כחלק מפעילותה כאמנית.

 

נקודת המוצא לפרויקט הגדול שבו היא עוסקת כבר למעלה משנתיים הוא נחל שהאפיק שלו נסתם בבטון. הנחל נמצא באזור מגוריה של שי זכאי, במרכז הארץ, לא רחוק מבית שמש, במקום שבו עדיין אפשר למצוא פה ושם מובלעות של טבע, טבע של שטחי בר שנותנים אשליה יחסית של משהו לא נגוע. את נחל הבטון שזורם שם היא גילתה במקרה ומאז הפכה בהדרגה למומחית בבעיות אקולוגיות של האזור. המחויבות לנושא באה לידי ביטוי במספר מישורים: מלבד ההתגלמות שלה באמנות, הקימה שי זכאי את "הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית", היא רתמה את התחום האקולוגי  ללימודים אקדמיים, ואף מלמדת את הנושא בבתי ספר לאמנות. עבודת האמנות עצמה, מתחילה אף היא בעבודת מחקר – מקורות הזיהום, גורמי הזיהום, חוקים בענייני איכות הסביבה, היחסים המורכבים שבין בעלי המפעלים האמורים לשמור על החוקים לבין אלה האמורים לאכוף עליהם  את החוקים. במהלך השנתיים היא תיעדה בעקביות במצלמה את הנחל ואת דרגות הזיהום המשתנות שהוא עובר. במבט שטחי מרחוק, נראה הנחל, לפחות בחלקו, כמו ואדי "טבעי" לכל דבר. העין הלא-מאומנת של מי שיצא לרגע מהעיר למרחבים החוץ-עירוניים, בקושי מבדילה בין אדמת כורכר מלוכלכת מעט לבין נחיל בטון אפור שבסופו של דבר משתלב לא רע עם הסלעים סביב. אבל שי זכאי יודעת בדיוק: כאן אדמה, וכאן בטון שנשטף מערימות הפסולת שזרקו פועלי המחצבה ממערבלי הבטון שלהם בדרכם אל או מהיעד; כאן היה פעם תוואי של נחל ועכשיו יש כאן משקעים של בטון, אספלט ופסולת תעשייתית. מערבלי הבטון יוצאים מהמחצבה עם בטון וחוזרים אליה כשבטן המכונה ריקה, אבל לא לגמרי. את השאריות הם פולטים החוצה, בשולי הדרך. לערמות הבטון הגדולות הזרוקות בצדי הדרך קוראת שי זכאי "קציצות", מילה שמגחיכה את הפסולת התעשייתית והופכת אותה לפריט מעולמה המטבחי של אשה. קציצות הבטון הופכות לאט לאט למקור זיהום, בין אם הן נשארות במקום שבו הוטלו ובין אם הן נשטפות לאפיק הנחל. הזיהום, אומרת שי זכאי, יש לו תכונה משונה: הוא נוטה לא להיעלם מעצמו. 

 

הפעילות של שי זכאי עובדת על מספר ערוצים: מצד אחד ישנו נסיון ההידברות עם בעלי המפעלים המזהמים, עם הפועלים ועם האחראים מטעם המועצה האיזורית על שמירת הנקיון. זוהי פעילות  שמצד הסטריאוטיפ של אקט היצירה (ההירואי, רומנטי, גדול מהחיים), אין לה, כאמור, ולכאורה, קשר עם אמנות. טלפונים, תיאומים, פגישות, הסברים טכניים, שיחות אינסופיות, רכישת אמונם של אנשים שברגע הראשון רואים בבחורה התמוהה שמגדירה את עצמה "אמנית" אויב שבא להפריע להם בשגרת עבודתם.

 

מצד שני ישנו נסיון ליצור אובייקטים שפחות או יותר יענו על ההגדרה של "אובייקטים אמנותיים". בעקבות דינמיקה ממושכת, הפכו "האויבים" למשתפי פעולה - שי זכאי הצליחה לשכנע את בעל מפעל הבטון להתגייס למבצע שלה ולספק לה מדי פעם כוח אדם ואמצעים טכניים. יחד עם הפועלים – אלה שרק לפני שבוע, שבועיים, עדיין שפכו את "קציצות הבטון" בשולי הדרך – יוצרת שי זכאי צורות בתוך הבטון. היא חורטת צורות של דגלים בתוך משקעי הבטון שנוצרו בנחל, וקודחת בהם חורים כדי לאפשר מעבר של מי גשם לאדמה וגם מעמידה שורה מרשימה של דגלי בטון הבוקעים מתוך בסיס בצורת פאלטה של ציירים, מונפים על תרנים גבוהים.  ויוצרים לאורך הכביש תוואי מקביל לנחל המתפתל. שורת  דגלי בטון המובילים  למפעל מהווים חיץ בין דרך המשאיות לבין הנחל. המפגע הפך לאסתטיקה, הזיהום עבר מחזור לאמנות, פתרונות סביבתיים נולדו מתוך שפת האמנות.

 

ומצד שלישי יש לפעילות שלה מימד חינוכי-הסברתי שמטרתו למנוע זיהומים בהמשך וליצור מודעות לבעיה.  במסגרת זו מתקיים היום הפתוח בנחל שהוא מעין מיני פסטיבל לאיכות הסביבה. במהלך יום זה מתרחשות פעילויות שונות, חלקן בעלות אופי הסברתי, חלקן בעלות אופי אמנותי יותר -  אלה ואלה, כאמור, הן חלק ממכלול עבודתה של שי זכאי כאמנית אקולוגית.  הקהל הרחב מוזמן לנחל הבטון, ולגבי רוב האנשים המגיעים למקום זהו מפגש ראשון עם הנושא, עם הבעיה, עם רעיונות אקולוגיים. ייתכן שהם גם עושים היסטוריה קטנה בבלי משים: חונכים מסלול ראשון לתיירות-אמנות אקולוגית בארץ.

 

אבל מבחינת סדר האירועים, החשיפה הראשונה של פרויקט נחל הבטון בפני הקהל הרחב הייתה מספר חדשים לפני היום הפתוח בנחל, במסגרת יריד "סביבה" שהתקיים במאי 2001 בגני התערוכה.  זו הייתה חשיפה פומבית ראשונה של פרויקט נחל הבטון, וזה קרה מחוץ לאזור עצמו, מחוץ למקומו הטבעי, ומייד יש להוסיף שהמילה "טבעי" מקבלת בהקשר זה משמעות אירונית שהרי "הסביבה הטבעית"  של נחל הבטון הורתה בזיהום, בפסולת, ובהשחתת ה"טבע".

התצוגה בגני התערוכה נקראה "האם ניקית נחל היום?" והיא תפקדה כמו שלוחת חוץ של נחל הבטון, ובה בעת, מתוך מיקומה בתוך תערוכה מסחרית של מפעלים המתמחים בפתרונות טכנולוגיים לסילוק פסולת מוצקה, נוכחותה בגני התערוכה הייתה גם מתבקשת אבל, בגלל אופייה השונה, גם כשל בועה חתרנית. במובנים רבים מצטיירת תערוכה של גופים שחושבים ופועלים אקולוגית כסביבת התצוגה המתבקשת לשי זכאי, אבל הדרך שלה, דרך האמנות, מציעה אופציה שונה בתכלית מהדרך הפרקטית-יישומית-מסחרית השגרתית.

 

המיצב עצמו יצר מבוך על פני שטח של 180 מ"ר והוא היה בנוי מחומרי הזיהום שנאספו מנחל הבטון הנגוע. הקהל מצא את עצמו נע לאורך שבילים מכוסים בשטיח אדום כשמימינו ומשמאלו אבק בטון ואספלט, ומולו, על קיר, תצלום גדול של המקום שממנו נלקחו ערימות הפסולת. התצלום המרשים יצר, כמעט בעל כורחו, האדרה של אתר הזיהום, ובכך מיקד את אחד הפרדוקסים בעבודה של שי זכאי: מאחר והיא עובדת עם קציצות הבטון, מביאה את הפסולת לסטודיו שלה, יוצקת אותה לתוך שולחן, מצלמת את הפצע ומגדילה אותו להגדלת ענק, קשה שלא לחוש בשלב מסוים במימד היופי המפתה שיש לדברים אלה. קציצת בטון היא בסופו של דבר, לפחות בהקשר של אמנות, גוש חומר שבהחלט ניתן לראות בו איכויות אסתטיות, והוא ניתן לקטלוג בתוך מהלכים שונים של אמנות מודרניסטית.  האם אפשר לנטרל לרגע את המשמעות של היותו חומר מזהם בהקשר הספציפי של הנחל? עושה רושם שעצם הנסיון של שי זכאי להראות את הדברים גם דרך הצד "היפה" שלהם, הוא הטקטיקה שלה: ללכת באיטיות ובנועם, לא באגרסיביות ולא במיליטנטיות, להתיידד עם מפירי החוק הגורמים לזיהום ולרתום גם אותם למבצע השיקום, להתיידד עם החבלה עצמה ולהמיס אותה לאט לאט, וברכות, כמו שקורה בתהליכי טבע איטיים. דרך קבלה, ולאו דווקא דרך הריסה, ביעור מוחלט או פתרונות דרסטיים ונחרצים. 

 

ברקע מבוך הפסולת בגני התערוכה ניתן היה אפשר לשמוע את קולה של מרדית מונק, כוריאוגרפית אמריקאית, בקטע שבו היא מדברת על כך ששכחה מה זה צדפים, מה זה יער, ואגב כך ממלמלת מילים בגרמנית. למילים בגרמנית יש אפקט מפתיע ואף מטריד, ובהקשר המסוים שבו הן הושמעו  - זיהום והרס, חבלה והשחתה - ייתכן שאף נוצרה אנלוגיה לחדירה של רוע אנושי. שיאה של התערוכה בגני התערוכה הייתה נוכחותם של דיילים אדיבים אשר עברו בקרב הקהל המזדמן ושאלו במלוא הרצינות: "האם ניקית נחל היום?".  שאלה מפתיעה, וגם מביכה ומצחיקה, שנשמעה כמו הגלגול העכשווי לשאלה הצופית בדבר המעשה הטוב היומי שנדרש הצופה הנאמן לבצע - "האם העברת היום זקנה את הכביש?" וכמו בהקשר הצופי, גם בשאלה של שי זכאי יש משהו טרחני ונודניקי, ומייד, כמובן, גם מודעות לטרחנות הארכאית ולרוח הצופית העולות מהשאלה, ולפיכך, מימד בלתי מוכחש של אירוניה, בעידן קץ התמימות.

 

מי שבמקרה ענה בחיוב על השאלה "האם ניקית נחל היום?" היה זכאי לבחור מתנה מתוך מגש שנשאו הדיילים האדיבים: על המגש היו מונחים גושי בטון קטנים בתוך עטיפות נייר, גוש בטון שהתחפשו לעוגיות צבעוניות וכמובן זכו להיקרא "עוגיות בטון" כחלק מהז'ארגון המטבחי של שי זכאי, ועל כך בהמשך. גם מי שהבטיח שינקה נחל בעתיד, או לפחות יעשה מעשה שווה ערך לניקוי נחל, נהנה מעוגית בטון. האקט של חלוקת "עוגיות" הוא אירוני ביחס לתשוקה לייצר בכל מחיר אוביקט אמנותי כלשהו אבל חינו האמיתי הוא בעצם אקט הנתינה. רוח של נדיבות ונתינה מלווה  את הפרויקט כולו, וכך, גם באירוע המתקיים בנחל עצמו, עורכת שי זכאי שולחן ארוך, ערוך לסעודה, שכל משתתפי האירוע מוזמנים אליו. זהו שולחן ברזל באורך 16 מ' שנבנה בשיתוף עם עובדי המחצבה. תוכן השולחן מורכב מ בטון אשר בתוכו מוטבעות במהלך האירוע, שאריות פסולת שהוצאו מהנחל במשך שנתיים וחצי של עבודה. מתחת לתחתיות שקופות מטמינים אנשים מאמרים בנושאים אקולוגיים כך שהשולחן הופך למעין אנדרטה להפסקת הזיהום. המבקרים מוזמנים לטעום נזיד (אמיתי!) שמוגש להם בצלחות העשויות מעלים, ובתום הארוחה הם מתבקשים לזרוק את צלחות העלים בטבע, למאכל לעיזים.  בכך הם מחקים אופני אכילה טבעיים, חסכוניים וידידותיים לסביבה הנהוגים במקומות שונים בעולם הלא-קפיטליסטי, הטרום-מתועש. תה עלים מוגש לקינוח הסעודה.

 

עצם ההזמנה לסעודה יוצרת הקשר אסוציאטיבי מרובד , החל מ"המשתה" של אפלטון ועד ל"סעודה האחרונה" הנוצרית, שתי סעודות מפתח בתרבות המערב ושתיהן סעודות גבריות לעילא. אבל ברור שהשולחן הארוך שמעמידה שי זכאי בטבע, (אבל לפתחו של מפעל מזהם), שולחן שערוך לסעודה מתכלה, מזמין אסוציאציה מיידית יותר ל"סעודת הערב החגיגית" של ג'ודי שיקגו מ- 1978, עבודה חלוצית בתחום האמנות הפמיניסטית. כשם שג'ודי שיקגו ערכה שולחן לכל הנשים שנדחו מההיסטוריה הקאנונית, כך מציעה גם שי זכאי אלטרנטיבה לפעילויות ההירואיות והרומנטיות בטבע של אמנים גברים. כל האסוציאציות למזון ולהזנה, לניקיון ולטיפוח, כל אלה הופכים אותה לאמנית אקולוגית נשית, למישהי שהאמירה החברתית שלה נטועה בתוך חשיבה פמיניסטית. הדאגה לניקיון הנחל היא כמעט בהקשר של עקרת בית - עריכת השולחן, קציצות הבטון ועוגיות הבטון, הם העברה חתרנית של מושגים מעולם המטבח וההזנה לעולם הגברי, תעשייתי, שבהקשר זה הוא גם מקור החבלה וההשחתה. ביחס לזיהוי המסורתי הבינארי שעושה התרבות המערבית בין גבר=תרבות לבין אשה=טבע, בוראת לה שי זכאי מקום חדש, משלה, בתוך הטבע המזוהם מצד אחד, וביחס לתעשייה שהיא גם מקור הזיהום וגם המקור לפתרונות טכנולוגיים (גבריים) לאותו זיהום. 

מצד אחד היא פועלת בתוך הטבע, בתוך הנוף, מתוך המקום ששמור בדרך כלל לאמני הנוף המיתולוגיים – רוברט סמית'סון, מייקל הייזר, ריצ'רד לונג. אבל בעוד סמית'סון שופך אספלט שחור על צלע של מחצבה נטושה ברומא (1969) והופך את ההר למצע  לציור, ובורא מעין ציור מופשט אקספרסיבי על/בתוך הנוף עצמו, מתוך אקט יצירה רומנטי הרואי, הרי ששי זכאי עושה בתוך הנוף פעולות של עקרת בית חרוצה , או לחילופין – אחות רחמניה.  היא מנקה, אוספת, מלקטת, מלטפת, משתמשת בקיים, חוסכת, ובייחוד מגלה סלחנות.

ממרחק השנים נדמה האקט של רוברט סמית'סון שנוי במחלוקת: מצד אחד הוא מתריע על זיהום סביבתי ומצד שני הוא משאיר עקבות בתוך הטבע עם חומר תוקפני כמו אספלט. הצילום המפורסם שבו רואים את המשאית השופכת נחשול של אספלט שחור על צלע ההר נחרת בתודעה כרגע שמאדיר את הפעולה התעשייתית ומאציל הילה הירואית על השפיכה השחורה, הרותחת. 

במובן זה העמדה האקולוגית של שי זכאי ברורה וחד-משמעית בעוד הטקטיקה שלה נטולת מיליטנטיות - מול מנהל מפעל הבטון ועובדיו היא נוקטת בדרך של הבנה ופייסנות, מצליחה ליצור הידברות שתוצאותיה אמנם איטיות ושקטות אך מחלחלות עמוק. גם כלפי המפגעים עצמם היא מגלה סלחנות – לא בהכרח לעקור את גושי הבטון מהנחל ולהעביר אותם הלאה. הנזק כבר נעשה, הפצע נפער, עכשיו צריך להבין , לטפל, לחבוש, להשאיר במקום, למזער את המפגע, לנסות להפוך את הפצע לקישוט, ובייחוד לייצור תודעה ציבורית שתדאג שדברים דומים לא יקרו (או יקרו כמה שפחות, אם להיות ריאליים) בעתיד . הרומנטיקה המלווה את היציאה לטבע של אמני הנוף במאה ה- 20 מוחלפת אצל שי זכאי בעמלנות נשית פרוזאית, אפורה במובנים רבים, שלא נועדה לשרוד באופן מפואר. 

הפעולה של "לנקות נחל" מקבלת משמעות של מטפורה למעשה טוב, לאקט שיש בו ממד אקולוגי לא רק ברמת זיהום השטח אלא גם ברמת יחסים בין-אישיים, יחסים בין-קהילתיים, בין אדם לעצמו, בין אדם לסובב אותו. אחת השאלות המעסיקות את שי זכאי בפעילותה בנחל היא איך לייצר דבר מה שעונה על הגדרת אובייקט אמנותי ובכל זאת אינו מהווה נוכחות פולשנית. באירוע המתקיים בנחל היא מזמינה אנשים נוספים שיקחו חלק בהתרחשות וזורקת גם בפניהם את כפפת האתגר האקולוגי: תשע רקדניות יוצרות תחנות של תנועה לאורך הנחל (וכמובן משאירות רק עקבות רגליים שמייד נעלמות) וארבעה אמנים, אחים לרעיון, נרתמו ליצור עבודות שקשורות כולן במחזור ובטיהור. בסופו של דבר, אף אחת מן העבודות – לא של שי זכאי ולא של האמנים האחרים – לא נועדו לשרוד לאורך זמן. כולן אמורות להתמוסס, להתכלות ולהיכחד עם הזמן. 

 

קהל המבקרים מוזמן לערוך מסע רגלי לאורך נחל הבטון, מסע שאורכו כחצי שעה. במהלך הדרך  הוא נחשף לדרגות שונות של זיהום, ניקוי, התערבות אמנותית. אחר כך הוא מתכבד בנזיד מתוך צלחת עלים, קורא מניפסטים על אקולוגיה וחוזר הביתה. אבל בינתיים, עד שננקה איזה נחל, או לפחות נעשה מעשה טוב תואם, בינתיים אפשר להתכבד בעוגית בטון ולחשוב על האמנות עצמה, על מעשה האמנות כשלעצמו, כאקט ראשון במעלה של התנקות, טיהור, ניקוי, אקט אקולוגי ממדרגה ראשונה. 

רותי דירקטור.

 

 

 

 

 

נחל בטון

 

 

"נלבישך שלמת בטון ומלט" זהו האתוס הציוני המפורסם שכולנו התחנכנו עליו. לבנות, לבנות ושוב לבנות זאת הציונות האמיתית.

הבטון הוא ידידנו הטוב ביותר על פי החינוך שקיבלנו (עוד ישוב, עוד כביש, עוד מפעל ולא משנה על חשבון מה).

 

כמעט ושכחנו את המשכו של השיר "ונפרוס לך מרבדי גנים" לאט לאט ובשיטתיות בנינו את ארצנו היפה, אחת הצפופות בעולם תוך שימוש מופרז בבטון ותוך בזבוז משווע בקרקע. כמעט ולא פרסנו מרבדי גנים, אך עוד פחות מכך שמרנו על יופייה הבתולי הטבעי.

 

"נחל בטון" הצירוף היפה שנבחר לשם המיצג המרהיב של האמנית האקולוגית שי זכאי, הוא כמעט דבר והיפוכו: נחל ובטון ? ועוד בארץ ? הרי מדובר ממש ב"..וגר זאב עם כבש". במאה השנים שבהן השתמשנו שימוש מופרז בבטון דאגנו גם להשמיד כל נחל בארץ, הפכנו את הקישון והירקון שנודעו במימיהם הנקיים לנחלי ביוב של ממש.

 

בנחל אמורים לזרום מים נקיים אל הים, לחלחל אל מי התהום ולהשקות גידולים חקלאים בדרכם. בטון, לא כל שכן פסולת בטון, הוא ממש ההפך, מלכלך את המים, מונע את הזרימה ומזהם את מי התהום.

 

האמנית הבינתחומית המצוינת, שי זכאי שהכניסה לארץ את המושג "אמנות אקולוגית" -  משתמשת במיצג בצורה יצירתית ומרתקת באמנות כדי להעביר את המסר האקולוגי של שימור הנחל. זו הציונות האמיתית של המאה העשרים ואחת, המשך בנין הארץ תוך שמירה על הסביבה .

ציונות שהיא כחול לבן אבל גם ירוק ואולי קצת אדום.

 

מוסי רז, ח"כ,

יו"ר פורום ישראלי לאמנות אקולוגית

2001

 

 

 

 

 

 

נחל בטון - ד"ר אליעזר פרנקנברג, אקולוג, רשות הטבע והגנים.

יועץ אקולוגי לפרוייקט.

 

שיקום ושיחזור

 

ככל שהשפעות הפיתוח האנושי מתרחבות, כך גם ניכר אובדן המגוון הביולוגי.  התוצאה היא השקעה גוברת והולכת במאמצי שיקום ושיחזור של בתי גידול ושל מערכות אקולוגיות.  מדע השיחזור והשיקום הוא יחסית צעיר, עם זאת, מושקעים כיום בעולם משאבים גדלים והולכים בכל הקשור בשיקום אקולוגי.  מאחר שהטבע מחד וחברת האדם מאידך הם הכוחות העיקריים המעצבים כיום את נופינו, תלוי קיומם של משאבי הטבע במידה רבה בהתייחסותנו לסביבה ובתרבות האדם.  יש לכן לבחון כל דרך לפיתוח מושכל השומר על משאבי הטבע ומערכותיו.

 

שיקום ושיחזור מערכות אקולוגיות, בתי גידול ונוף הוא מטלה רב תחומית הדורשת התייחסות תכנונית, אקולוגית ותרבותית.  החיבור בין הדיסציפלינות האקולוגית והתכנונית נעשה מקובל במהלך השנים האחרונות, אך הפן התרבותי-אנושי עדיין חסר בגישה המקובלת.  חוסר זה אנו מנסים לגשר על ידי הוספת הדיסציפלינה האומנותית לטיפול בשטח הדורש שיקום, או במערכת שנידרש לה שיחזור.  פרוייקט "נחל בטון" מנסה ליישם את שילוב הדיסציפלינות ומעורבות החברה המקומית, העובדים בשטח והמתגוררים בו, בתהליך של שיקום מערכת טבעית שנפגעה.  יש חשיבות רבה למאמצי האמנית לכלול את האוכלוסיה המזהמת בתהליך השיקום, ובכך להגביר את מודעותם הסביבתית.  פרוייקט זה הוא בוחן או דגם לשיקום נחל בסביבה מתועשת, היכול להיעשות רק תוך שיתופן של דיסציפלינות שונות, הכוללות אמן - מדען - מתכנן, דבר שניצב כמטרה גם עבור "הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית".

 

מגוון ביולוגי

 

המונח מגוון ביולוגי משמש לתאור מספר ומגוון האורגניסמים שבעולם והמערכות האקולוגיות הכוללות אותם.  הוא מוגדר במונחי גנים, מינים ומערכות אקולוגיות שנגזרו כתוצאה של יותר מ3000- מיליון שנות אבולוציה.  האדם תלוי במגוון הביולוגי לקיומו.  מכאן, יכול המונח להיות נרדף לחיים על פני האדמה. כיום, מוגדרים כ1.7- מיליון מינים.  מספרם המדויק של המינים המצויים בעולם הוא עדיין לא ידוע. ההערכות נעות מכ5- מיליון (הערכה נמוכה) לכ100- מיליון (הערכה גבוהה).

 

הכחדת מינים היא חלק טבעי של התהליכים האבולוציוניים. כתוצאה מפעילות האדם, המינים והמערכות האקולוגיות מאויימים כיום יותר מאי פעם בהסטוריה המתועדת.  האבדן מתרחש בכל מערכת, ביערות הטרופיים - בהם חיים 90-50% של המינים המוגדרים - כמו גם בנהרות, באגמים, במדבריות, ביערות ממוזגים, בהרים ובאיים. ההערכה המעודכנת חוזה, בקצב הנוכחי של חיסול היערות, העלמות 8-2% של מיני העולם במרוצת 25 השנים הקרובות.  הכחדות אלה הן לא רק טרגדיות סביבתיות, אלא שיש להן גם השפעה בסיסית על ההתפתחות הכלכלית והחברתית של עולמנו. לפחות 40% מכלכלת העולם ו80%- מצריכתנו נגזרים ממשאבים ביולוגיים. נוסף על כך, ככל שעשירה השונות במרכיבי החיים גדל הסיכוי לתגליות רפואיות, פיתוח כלכלי ותגובה מותאמת לאתגרים חדשים כמו שינויי האקלים.  מגוון החיים הוא פוליסת הביטוח שלנו.  חיינו וסביבתם תלויים בכך.

 

 

 

 

טבע הארץ

 

ארץ ישראל, עשירה במגוון ומנין בעלי החיים והצמחים המצויים בה.  עושר זה מקורו במספר גורמים:

  א.  תהפוכות אקלימיות שעברו על הארץ במרוצת כעשרים מליוני השנים האחרונות, ובמיוחד במליון האחרון.

  II.  מיקומה של ישראל במרכז העולם הישן, כך שהיא משמשת כעין גשר יבשתי המחבר את חבלי העולם הממוזג שבצפון עם אזורי המדבריות החרבים, ומעבר להם, עם רצועת יערות העד הגשומים והחמים של אפריקה ואסיה.

  III.  המגוון הרחב של צורות נוף אשר חברו ליצור בארץ שפע מקומות חיות.

  IV.  המגוון האקלימי הגדול, הגבול האקלימי שבין אזורים לחים למחצה בעלי אקלים ים תכוני לבין אזורים צחיחים, מדבריים.

  V.  גורמי אקלים מקומיים, ערכי הטמפרטורה וכמויות המשקעים הנמדדות באתר מסוים, למשקעים כידוע נובעת חשיבות עצומה. גשמים עשויים לרדת בארץ במשך כשמונה חודשים, חודשי הקיץ הם יבשים לגמרי. 

 

איזור הפרוייקט

 

הפרוייקט מתקיים בנחל שאליו מחוברת מחצבה בתחום הרי יהודה.  זהו איזור המקפל בתוכו את תמצית מרכיבי הנוף בארץ ישראל.  המגוון הביולוגי, הנופי והתרבותי בארץ ישראל הוא רב ביותר, עם זאת, ההיסטוריה ההתיישבותית ארוכה מאוד, והשפעתה כזו שלא ניתן כיום לדבר על "נופים טבעיים ראשוניים" בתחומי הארץ.  הנוף הקיים היום הוא תוצר של פשרה בין פעילותו של האדם לבין התנאים הטבעיים בעבר ובמהלך פעילותו.  התוצאה היא הגדלה נוספת של המגוון כתוצאה של ההיסטוריה המקומית של כל אזור.  עם זאת, יש להציב גבול בין פעילותו של האדם בעבר לבין פעילותו בנוף כיום.

 

הפעילות בעבר באיזור התבססה על התנאים הטבעיים מתוך התאמה מסוימת של האדם למערכת האקולוגית אליה השתייך, ומתוך שמירה על המשך תפקודה.  עם קום המדינה נפסקו גם פעולות כמו רעיית יתר, כריתת עצים וננטשו שטחים מעובדים.  נוצר חידוש מהיר יחסית של הצומח הטבעי, ששינה את מראהו של האזור, תוך השתקמות המערכת האקולוגית המקומית.  הפעילות האנושית כיום משנה לעתים לחלוטין את מרכיבי המערכת האקולוגית, ומשנה לחלוטין את תפקודה ואת השירותים שהיא מספקת.  שינוי זה הוא הליך המביא לצמצום המגוון הביולוגי הנופי והתרבותי, כתוצאה מהטיפול הטכני האחיד.  אזור הרי יהודה לא התחמק מתהליך זה, ואכן הצומח הטבעי, הנוף הטבעי והתרבותי נפגעו כתוצאה מהרס תרבות המדרגות, תוואי כבישים ודרכים שאינם טבעיים, ומניפולציות נופיות על פני שטחים גדולים - הייעור המכסה על ערכי הנוף ומחליף את ערכי הטבע.  אם נוסיף לזה מפגעים בקנה מידה אדיר כמו שרפות, ומפגעים סביבתיים מקומיים כמו יישובים, מזבלות, שינוי ייעודי שטחים לבינוי ולתעשייה, הרי שאנו מתקדמים במהירות למצב בו אובד הצביון המיוחד של האזור, ההופך להומוגני יותר ויותר.

 

שימור ושיקום

 

השאלה היא כיצד שומרים על צביונו של אזור הרי יהודה כשטח פתוח לרווחת תושביו כולם, מתוך שמירה על שימושיו המגוונים כמערכת אקולוגית מתפקדת ומשרתת.  לשטח שימושים רבים, כמו יער נטוע, שדות חקלאיים, מטעים, שטחי מרעה, אזורי פיקניק, אתרי מחנאות, שרידי תרבות עתיקים ועכשוויים, הנמצאים לעתים בחפיפה.  כל זאת בנוסף לתפקודם האקולוגי במניעת סחף קרקע, שמירת משק המים בקרקע, שמירה על איכות האוויר, מניעת אבק, מחזור יסודות ויצירת מסדרונות למעבר אורגניזמים בין בתי הגידול השונים.

 

לכל שטח יש מגוון נופי המתחייב מהשונות הטבעית הקיימת בו, כמו סוגי מסלע וקרקע שונים, תוואי נוף, קווי זרימה, צומח טבעי, שיש לשמרם אם מעונינים בקיומו הייחודי של אופי השטח.  עם זאת, לאדם יש תפישות מקובעות ביחס לנוף הנדרש לפעילויותיו השונות, למשל, יער מסודר עם אתרי מנוחה, ומראה של עצים ירוקים גבוהים, הוא נוף ה"טבע" החזותי שהאדם מחפש, נוף שכזה יהיה אחיד בכל אזור ויעלים את ייחודו.  התוצאה היא עיצוב הנוף כמערכת סטאטית למעשה.  יש לבחון יחדיו כיצד ניתן לגשר על פערי ציפיות אלה מהנוף, ולשמר את אופיו המיוחד של כל אזור ללא פגיעה בתפקודו ובמראהו.

 

 

 

הפרוייקט

 

נבחרו לפרוייקט נחל וסביבתו, המושפעים על ידי מחצבה פעילה המצויה בתחומו, באיזור הרי יהודה.  נבחנו ותועדו השפעות מחצבה ומפעל בטון, והפעילות הנלווית לכך כמו הסעת החומר, ניקוי המובילים, שטיפה ושפיכת השאריות, על ערוץ נחל טבעי הסמוך למפעל,  השתנות סביבת הנחל במרחב ובזמן כתוצאה מפעילות המחצבה ומפעל הבטון.

 

ההשפעה הסביבתית מתבטאת בפיזור והולכה של אבק המחצבה, הבטון ותוצרי השטיפה לאורך ערוץ הנחל, והרבדה של חומרים אלה על הקרקעית, תוך יצירת קרומים מוצקים, ציפוי האבנים ובמידה מסויימת גם הצומח, במעטה בטון, על שמו נקרא הפרוייקט.  כן שאריות התוצרת הנשפכות מהמשאיות באזורים שונים לאורך הנחל יוצרים הרבדה, שינוי בקווי המתאר של הנחל ותוספת חומרים שלא בהתאם למפל ההשפעה באזורים שונים לאורך הנחל.

 

האתר הוא שטח טבעי פתוח, ערוץ נחל אכזב האמור להישטף בחורף, ולחדש את פניו מידי שנה.  לגדותיו צומח טבעי המשמש בסיס לקיומו של עולם החי באזור.  יש לאזורים מסוג זה חשיבות רבה לשמירה על המגוון הטבעי והנופי של הארץ.  מגוון זה הוא הבסיס לתחושת ההשתייכות של תושבים למקום בו הם חיים, ולכן יש חשיבות רבה לראייה ולחשיבה המשולבת לגבי העתיד אותו אנו רואים למקום.

 

השפעות סביבתיות של ניצול משאבי טבע ניתנות לתיעוד ותיאור באמצעים ובדיסציפלינות שונות.  המקובלים הם האקולוגיים והבריאותיים.  עם זאת, להמחשת ההשפעה ולטיפול בסילוקה יש צורך בגישה חדשנית המשלבת ראייה אסתטית, רגשית וראייה הכוללת גם היבטי תכנון ותחושה אנושית כלפי השטח, בנוסף להיבט האקולוגי והבריאותי.

 

השאלה היא האם לתת למערכת האקולוגית האופיינית להפוך לתעלת בטון ובזאת למסד את חותמו של האדם על הטבע, או לבחון דרכים לשיקום המערכת ולמיתון השפעות ניצול משאבי הטבע והתיעוש על הנחל.  שיקום יכול להיעשות בדרך טבעית, בה מאפשרים הסעה של החומר אל מחוץ למערכת במהירות רבה יותר ממהירות כניסתו למערכת.  לשם כך יש ללמוד את הדינמיקה של כניסה ויציאת חומר מהמערכת.  הדרך האחרת היא שיקום פעיל, בו מדי תקופה מבצעים הוצאה של החומר המצטבר במערכת באמצעים מכאניים.  גם כאן יש ללמוד כיצד הפעילות משפיעה על המערכת.

 

בסדרה של סיורים בנחל, בשיתוף עם האמנית שי זכאי, יוזמת ומנהלת הפרוייקט, נבחן מצב הנחל, הותוו תכניות לניקויו ולהסדרתו ובמהלך ביצוע התכניות, תועדה העבודה והשינויים בנחל כתוצאה ממנה. היה עלינו ללמוד אם כן, האם שטפונות החורף מסייעים לשיקום המערכת, האם החומר המוסע לנחל הופך להיות חלק מהרכבו, האם יש לשיקום פיסי השלכות עתידיות על המערכת ושאלות נוספות שניסינו שהתשובות להן ינתנו במישור האקולוגי ובמישור הנופי, כאשר האחרון הוא נגזרת ישירה של הטיפול והגישה האומנותית למערכת הנבחנת.

 

ניהול ושיקום שטחים אמור להתבצע מתוך שילוב של הגישה האקולוגית עם הגישה התכנונית והגישה האומנותית.  שתי הראשונות כבר מקובלות כיום, יש להביא לשילוב הגישה האומנותית לדרכי הממשק של המערכות האקולוגיות עליהן אנו מעוניינים לשמור.

 

ד"ר אליעזר פרנקנברג, אקולוג, רשות הטבע והגנים.